תפריט נגישות






arucha  ארוחה בחורף - הובר מנגרליarucha

סקרה את הספר: לי יניני

זהו ספרו הראשון של הובר מנגרלי היוצא לאור בעברית.

הספר מגולל בגוף ראשון מפיו של אחד משלושת חיילי המילואים, המשרתים במלחמת העולם השנייה במחנה בפולין.

חבריו של הכותב: באואר ואמריך.

באותו יום קריר וקפוא, נקראו הכותב וחבריו יחד עם כל המחלקה, להתכנס מחוץ לחדרים ולהישמע להנחיותיו של סגן גראף...

הטענות לא איחרו לבוא ובינם לבין עצמם קיטרו... "למה היה סגן גראף חייב לכנס אותנו בחוץ? הוא עצמו לא חשש מהקור? את הדברים שרצה לומר לנו יכולנו בהחלט לשמוע גם בחדר החם, עומדים לפני מיטות השדה שלנו." (עמוד 6)

לדעת המקטרים כנראה זה לא היה מספיק חגיגי בעיניו.

מה אמר סגן גראף באותה התכנסות?

"מגיע משלוח היום, אבל מאוחר יותר, כך שהעבודה מתוכננת למחר ושהפעם היא תוטל על המחלקה שלנו. חשבתי וכולם חשבו: זהו? ואת זה לא יכולת להגיד לנו בפנים?" (עמוד 7)

לאחר שנשמעה הפקודה ומששבו לחדרם, הכותב וחבריו ניצלו את העובדה שסגן גראף הלך למישהי בעיר, ופנו למפקד הישיר שלהם. הם הסבירו למפקדם שהם מעדיפים להיות ב"חוליית הציד" ולא ב"כיתת היורים".

לטענתם כיתת הירי מדכאת אותם, ובלילה הם חולמים עליה. יחד עם זאת, בבוקר נעשה להם רע, ברגע שהם נזכרים בירי, ולבסוף גם לא יוכלו לסבול אותה בכלל, ואז הם יהיו חולים וחסרי תועלת...

דבריהם נפלו על אוזן קשבת והמפקד אישר להם את מה שביקשו.

למחרת בבוקר ועם עלות השחר, שלושתם יצאו מהמחנה לפני כיתת הירי הראשונה, מבלי לפגוש את גראף כשהמטרה לצוד יהודים...

שלושתם צעדו מהר ורחוק ככל האפשר, עד שהם הפסיקו לשמוע את מטחי היריות... מעכשיו כל ייעדם היה "להביא יהודים למחנה ולהוציאם להורג"...!!!

הובר מנגרלי מתאר את מסעם בתנאי מזג אוויר קשים שהם צמאים, רעבים, עורגים לקפה וסיגריה ומכינים מרק מפתיתי שלג...

מהמשימה הזו הם כבר לא יכלו להתחמק! לא הייתה להם רשות להרוג מיד במקום שנמצא האובייקט, אלא אם כן קצין נכח במקום, כדי להעיד על כך בעתיד.

הפקודה הייתה חד משמעית: "להביא אותם למחנה"!

למה?

כי כבר קרה מספר פעמים שאנשים חזרו למחלקה, וטענו שהם הרגו ובעקבות חקירה של סגן גראף הסתבר, שהם לא מצאו אף אחד בכלל, או, כשמצאו מישהווכשהאומץ לא עמד להם, הם הניחו לאותו יהודי לברוח אל היער.

הובר מנגרלי מנסה בדרכו שלו, לחולל בדמויות "לב", ועוטה את שלושת החיילים הללו במסכה אנושית.

מה ניסה להוכיח מנגרלי? 
 שגם "להם" היו רגשות? 
 האם העובדה שהחיילים הללו התחמקו מ"כיתת הירי", ופנו ל"כיתת הציד" מעוררת אמפתיה?

נכון שאותם חיילים עם משפחות היו מנותקים מהמציאות הקיימת, וראו רק את ההווה הקרוב אליהם, ללא סדרי עדיפות, או אפשרות לפעול על פי רצונם, אבל עדיין...

בספר הנוכחי, הובר מנגרלי מתעכב על הדרך, "המוסריות" במרכאות כפולות, ומאידך גיסא- האינטרקציה בין הדמויות.

כתיבתו של הובר מנגרלי פשוטה, מינימליסטית עד כדי צניעות, ובדרכו שלו הוא מצליח לחלחל לקורא את משנתו.

אני מבינה את הובר מנגרלי, אני מבינה את שלושת החיילים הללו, אבל אני עדיין לא מבינה למה לרצוח עם!

לדעתי, ולמרות זאת, אין הבדל בין הכיתות!!! בשורה התחתונה מדובר ברצח והתוצאה היא זהה!

אהבתי את עיצוב העטיפה, ותודה על התרגום הנהדר מצרפתית, שבוצע על ידי עמנואל פינטו. יופי!

ספר טוב, למרות שהסוף ידוע מראש הוא עדיין מעורר מחשבה, מטריד אבל,,,ו-ל-מ-ר-ו-ת,,,

אני בוחרת לזכור ולא לשכוח!

לי יניני

עם עובד, פרוזה, 127 עמודים, 2017

על מועדון הקוראים שמעתם?

באמצעות מועדון הקוראים של אגרון, הספריות שלנו שומרות על קשר עם הקוראים שלהן הצטרפות לתכנית